תלמידי היקרים,

העבר השאיר כאן את אפרו,

מסדרת אותו בקופסאות שימורים,

והשורות ארוכות…

השמות מתעוררים לחיים.

נשים רבות נועלות נעלן,

מפדרות את אפן,

אוספות ילדיהן סביבן,

חולצות שד לתינוקן,

ויוצאות את הגטו.

באנו להחיות את העבר,

לתת לדמויות,

לשרוט את ההווה שלנו.

את הבוקר הזה חיבקה תלמידה בקריאת בכי שהיא לא רוצה שהמסע יגמר.

הערב הזה נחגוג לילה אחרון למסע.

אני מתגעגעת הביתה וחושבת על אהוביי וגופי נקרע בי בכמיהה אליהם.

אך כשאני חושבת על האוטובוס, מקום הקבע בשבוע האחרון, על בית התה שפתחתי לכבודכם, על כל התלמידים התופסים את הכיסא החם בלי לתת לו להתקרר לרגע. על הנפשות הנפתחות ומתקלפות מולי וגם אני רוצה עוד קצת להישאר.

לפני שיצאתי לדרך אמי כעסה,  איך יתכן שאטוש את התינוקת שלי לכל כך הרבה זמן והיא עוד יונקת בכלל.. הגעתי עם כאב גדול בלב ומחנק בגרון.

אבל אתם הריון החינוך הראשון שלי, והיה כל כך חשוב לי להיות אתכם ברגעים האלה שהגוף מתמסר לריטוש הלב, שהנשמה מצטלקת רגע לפני שמתגבשת, שאתם בוחרים להיות חזקים מספיק מול מציאות עבר חלשה מדי.

וכך במסע מפרך אך תוך הנפש הצטיירה הקבוצה בראשי כמו שמש-

הקרניים יורות לחלל הקפוא המעוטר במילים שחורות של שנאה, רצח, אנטישמיות, שטן.

והקרניים, הקרניים יוצאות מהלבה החמה שאתם מקיימים בקבוצה שלנו. בלבה הזו רק מילה אחת מרצדת ומחממת ומבעירה את השמש- ואהבת.

כמו צוואה, קיימת, נוכחת, מתפשטת. מלאתם את כל חלל ליבי וראיתיכם מטייחים, מנקים, מחטאים, מלטפים וחובשים את כל הפצעים שנפערו אחד בשני.

כמו ציפור גאה, אני פורשת כנפיי ומחבקת את כולכם. מנסה להגן עליכם מכל פגע ורואה איך אתם כבר יודעים להגן על עצמכם. עוד רגע קט ואתם פורשים כנף בעצמכם.

מול כל המשלחות האחרות אני מביטה בכם ויודעת שעשינו משהו ממש טוב, ממש ממש, כי תראו כמה אור יצא מכם.

כשאחזור אקח לי שבוע של שטחיות, רק אהבה לבנותיי וערוץ הצחוק. להתרומם קצת מהמעמקים האלה.

כשאחזור, אתגעגע אליכם, לחום שפיזרתם סביבי, אתגעגע למדין שהייתה לי גב איתן וחיבקה כשגם אני הייתי צריכה. נתנה לי את היכולת להיות רק אתכם, רק שלכם, רק בשבילכם.

אתגעגע לאורי שהשאיר אותי תמיד ערנית, מחכה לבדיחה או שנינות שתכנס בהפתעה.

כשאחזור, אהיה אדם טוב יותר, אוהב יותר, מקווה שאהיה מחנכת טובה יותר.

כשתחזרו, מקווה שנהיה שכבה טובה יותר ונפיץ את הבערה שמלאה אותנו כאן בין כל אלה שנשארו שם.

רחוק מהיערות,

בארץ שלנו.

ארץ ציון ירושלים…

אוהבת אתכם,

עדי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *