מדאניק – מפעל לרצח וחילול בני אדם המונע על ידי טירוף ושנאה שאינה ניתנת לתיאור, הרצח של מאות האלפים הוא רק שלב קטן באכזריות הנאצית, הדבר הגרוע ביותר שקרה במידאניק הוא הפיכת בני אדם עם חלומות, תקוות, רצונות, פחדים, אהבות, משפחה, ביום האתמול לכלום, לזבל, לתכולה שהדבר היחיד שיש בה במקרה הטוב זה כמה גרמים של זהב שמוחבאים בגופם,זה גם מה שהוביל לשאר המעשים המחרידים שנעשו שם,כי איני מאמין שהנאצים ראו בנו בני אדם אילו רק היה ספק קל שהיהודים אם בני אדם הם לא היו יכולים לעשות זאת בקלות וקרות משוועות. עכשיו אנחנו פה צעידה קצרה שמפרידה בין החיים לבין המוות לבין החושך מגיעים לביתן הנעלים תחילה הכל נראה זהה ערימה של נעלים בכלובי ברזל אך לאחר כמה רגעים מבחינים, נעל עקב אדומה,נעל גברית, והמחריד מכל, נעלי הילדים ,נעלים זעירות שמעידות על הגיל של היהודים הקטנים שלאחר זמן קצר בעלמינו כבר נרצחו באכזריות הגדולה בהיסטוריה, וכמו שכל נעל שונה כך גם האדם שנעל אותה, כל נעל היא אדם שנרצח וכל אדם הוא עולם ומלואו שנגדע ברגע של טירוף, את זוועות המחנה ומה עבר על מי שניצל מהגז וזכה במקלחת המים אי אפשר לתאר במילים וגיבור יותר מכל אדם בעולם מי שנבחר לחיות בתנאים אלו, ובחר לחיות ולא ליטול את חייו, סבל שהמין האנושי לא ידע כמותו, בנוסף לכל הם ראו את משפחתם הופכות לעשן ואפר במשרפות ומתפזרות באוויר, גיבור מי שבחר לחיות. בתאי הגזים המעופשים הדבר המחריד ביותר הוא החלונות האטומים שבהם נהגו הנאצים לצפות באנשים שנשמתם עוזבת אותם אט אט, הגוף קופא והלב מתכווץ לנוכח המראות, מעבר ישר ולמשרפות וליבתנו כבר אינם מחזיקים והראש שכבר מזמן הפסיק אפילו לנסות להבין את הטירוף, עוברים ליד שולחן הביתורים שלא נתן מונח לנרצחים והתאכזר אליהם גם לאחר מותם בשביל להיות בטוחים שזהב לא יחמוק מידי הנאצים, שיטתיות מפחידה, את המשרפות נצל מפקד הקרמטוריום לחימום מיי האמבט שלו ממש אל מול המשרפות, כעס עוטף את הכאב ולאחר מכן מעבר ישר לדרכם האחרונה, הר העפר שבו ניתן לראות גם עצמות שוב כאב עוטף את הכעס והלב אינו מחזיק, קשה, לא נתפס כמו כל המסע והשאלה שחוזרת בני אדם היו הם ? כמוני? נבראו בצלמו? או שמא לא אנושים?  גם להם יש משפחה ובסוף כל יום ישבו עם ילדיהם לאחר רצח של תינוקות, ילדים נשים וגברים. אני שואל את עצמי אם משהו השתנה ? ואת התשובה אני מקבל בזמן החופשי שקיבלנו בקרקוב, האיסור והחשש לדבר עברית, ואיסור על סממנים יהודים ובובות אנטישמיות הנמכרות בכל חנות, האנטישמיות נשארה בעינה אך השתנה דבר מה, כעת יש לנו מדינה, כעת אנו שומרים על עצמנו, כעת יהודים אחוזים נשק כדי להגן על אחיהם בניהם ואבותיהם, כאן הרגשתי את המשפט בוער בי "אין לי ארץ אחרת".

רותם עמרם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *