יום 2 – שני פנחסי

הגענו ליער לופוחובה, פעם ראשונה שכולם באמת השתתקו. הלכנו בשקט בין העצים, כולם עם החולצות הלבנות של המסע. העצים הגבוהים מסתכלים עלינו, קשה לקלוט שאלה אותם עצים, אותה דרך.

הכל נראה כל כך שקט, כל כך יפה, וזה היה הכי קשה. איך דבר נורא כל כך קרה במקום יפה כל כך?

אין כלום ביער. שום סימן שמעיד על מה שקרה, שום זכר לזוועה. רק גדרות ברזל שמסמנות את איפה שהיו הבורות, זה לא נתפס. הדבר הכי נורא בזה שביער אין סימן הוא שזה מאלץ אותך לדמיין, והדמיון הוא הכי גרוע, אין לו גבולות, את מדמיינת כל תרחיש אפשרי, כל פרט קטן, כל צעד, כל נשימה, כל ירייה. והכי קשה זה לחשוב שאולי כל מה שאת מדמיינת באמת קרה.

Comments

comments

קטגוריות: יומן המסע לפולין 2017