מגיעים לנתב"ג, ההתרגשות בשיאה ויחד איתה הקפיצות המשונות סנמל לאחר שעתיים נסיעה, הנמל ריק מאיש ו5 דקות לאחר הגעתינו נוהרים בני הנוער היוצאים למשלחת אל תוך שערי נתב"ג. ביקורת הגבולות והדיוטי פרי ולאחר מכן, הרגע המיוחל – ההמראה, טיסה של 3 שעות ו20 דקות ליעד הנכסף, באמצע הלילה, חלק ישנים וחלק מנסים, אך כמובן שדניאל המחנך תפס לעצמו שינה עמוקה כבר בהתחלה.
נחיתה, שוב אותה ביקורת גבולות והפעם המזוודות מגיעות לאחר זמן המתנה לא קצר, אך העיכוב חל עם הקבוצה שיוצאת ביחד איתנו ונאלצנו לחכות בנמל התעופה שעתיים בערך.
ההודעה הגיעה ואיתה האנחה, הכול בסדר ואפשר לצאת לדרך, מתיישבים באוטובוס ואורי מתחיל להסביר ולחוד חידות, כל אחד והרגשות שלו כלפי זה.
נסיעה קצרה והופ – התחנה הראשונה במסע, בית הקברות היהודי ה"חדש", אורי מוביל לקברים ומוסר מידע שבהתחלה נשמע לנו מוזר ומעורבב מדי עם המציאות, ופתאום הכול נראה כל כך אמיתי, קהילה יהודית תוססת שגדלה וגדלה בוורשה, בין השמות נמנה יאנוש קורצ'אק הידוע, ולבסוף אנדרטה לזכר מיליון וחצי הילדים שנספו בשואה.
קדימה הלאה- אין זמן להשתהויות מיותרות, מגיעים לשכונת מגורים ממש באמצע וורשה, בהתחלה הרגש השולט היה בלבול, אך עם הזמן הבנו שאנו עומדים במה שממש לפני קצת יותר מ70 שנה היה בית הכלא הגדול בעולם – גטו וורשה, אורי מסביר ומוביל אותנו לאורכם של כמה רחובות, עצירות פה ושם בציוני דרך עם תמונות שאמנם שייכות לעבר, אך הדימיון קיים גם בהווה.
לאחר מכן עולים לאוטובוס ונוסעים כמה דקות עד לתחילתו של מסלול הגבורה. שביל שנועד להנציח את האנשים המשמעותיים ביותר שעזרו למרד גטו וורשה, גם כאלו שלא השתמשו בנשק בכלל (תודה לליה על ההסבר המלבב וההגדרה המחודשת למילה "גיבור")
בסופו של המסלול ערכנו טקס מרגש, דגלי ישראל באוויר והשייכות הציונית בוערת.
מגיעים למלון, ארוחת ערב ומילות ביטחון נוקטות מהקב"ט.
ברכות לילה טוב במסדרון מזוזו ודניאל והלאה – ליום השני.
T.K 2017
