את היום התחלנו בהשכמה ב6 וחצי בבוקר.
אחרי שאכלנו יצאנו לדרך לכיוון היעד שלנו – אושוויץ בירקנאו.
תחילה עברנו דרך פסי הרכבת המפורסמים. שמענו סיפורים על כך שבל קרון כזה, נכנסו כ100 אנשים, בעמידה, ללא אוכל ומים, לנסיעה של שבועיים בערך.
האכזריות של הנאצים לא נתפסה לנו בכלל מהסיפורים! ראינו את החלוקה בין האגפים של המחנה, ואת הקרון שאדם הולנדי מצא, קנה אותו והביא אותו עד לאושוויץ כדי שאנשים יידעו איך נראו הקרונות באותה התקופה, וגם כדי להנציח. זה לא מובן מאליו בכלל מכיוון שזה עלה לו המון כסף. הלכנו לכל מיני ביתנים, כאלו ששימשו לעבודה וכן כאלו ששימשו למשפט, מגורים ועוד. היום הזה היה סגרירי והיו הרבה טפטופים אבל היו לנו מספיק מטריות בשביל לכסות את כולם.
הגענו לביתן שהיו בו בגדים של יהודים מהשואה, ועוד כמות נעליים (יותר קטנה ממה שהיה במיידנק אך גם זו הייתה כמות גדולה). בנוסף, היו שם כלי מטבח. ארגז *עצום!* של כלי מטבח כמו סירים, כוסות, צלחות ועוד.
לאחר מכן עברנו לחדר הסמוך בביתן ומצד ימין היו קבוצות קטנות של שיערות. עמדנו בתור שהתחיל מצד שמאל לתוך חלון ראווה, אבל לא ראינו מה היה שם כי היו אנשים שעמדו מלפנים וכדי לעמוד שם היינו צריכים להיכנס לתור.
כאשר הצלחנו לראות מבעד לחלון, לא האמנו למראה עינינו. כל כך הרבה שיערות, מראה מזעזע ביותר!
המדריכים אמרו לנו שיש שם ***שני טון*** שערות של כ-40,000 אנשים!!!
עברנו ליד הביתן של ד"ר מנגלה, אך לא יכולנו להיכנס כי הוא היה סגור למבקרים מכיוון שיש דברים שצריך לשמר.
עשינו את המסלול של צעדת המוות של היהודים וראינו את המיקום בו היו המשרפות ותאי הגזים (לפחות חלקם).
עצרנו ביער, לעשות טקס קריאת שמות של ילדים הנספו בשואה, לזכרם. אורי חילק פתק עם שם, גיל, מקום לידה, דרך המוות ומקום המוות לכל אחד מהילדים.
כל אחד בתורו הקריא את השם. זה היה טקס מאוד מרגש. הילדים שהייתה להם משפחה בשואה, התבקשו להקריא את שם בן או בת המשפחה שנספו. הדלקנו כמה נרות זיכרון לזכרם. לאחר מכן הלכנו הליכה קצת ארוכה לאוטובוס, ונסענו לשדה התעופה.
הקדמנו קצת, ולכן עצרנו במלון בדרך. המלון קיבל אותנו בפנים יפות. חלק הלכו לשירותים, חלק נחו במלון על הכיסאות בלובי, וחלק שיחקו במשחק ביליארד (שעלה 5 זלוטי למשחק). בדרך כלל המשחקים היו (בשביל הכיף, לא באופן תחרותי) בין אורט מעלות לאנה פרנק סאסא. מי שרצה שילם, והמשחק התחיל.
היה מאוד כיף וגם אני באופן אישי שיחקתי, ואפילו יגאל שיחק איתנו!
לאחר כמה שעות, עלינו על האוטובוסים ונסענו 10 דקות לשדה התעופה. בשדה קנינו דברים קטנים בדיוטי פרי ואנחנו היינו הטיסה האחרונה בשדה הזה לאותו היום, כלומר המקום היה ריק. רק אנחנו ובתי ספר אחרים (ואנשים בודדים) היינו שם.
חזרנו לארץ, לקחנו את המזוודות, ונסענו לפגוש אתכם, ההורים!
אני מקווה שנהנתם לקרוא את יומן המסע הזה. הזמן שלנו היה נורא מצומצם ולא יכולנו לכתוב כל יום.
נהניתי לכתוב ולשתף אתכם בחוויות שלנו מהמסע!
אני רוצה להודות ללאנה חרשוק שעזרה לערוך ולהגות את הפוסטים שהעלינו, וישבה איתי עד מאוחר מתי שהיא יכלה כדי לעזור.
אני רוצה גם להגיד תודה לשהם עטיה, שעדכן את האתר כל יום מהבית והוסיף קוד בתוך הפוסט שיאפשר לכם להתחבר מהפייסבוק ולהגיב.
תודה גם למי שהיה לו את האומץ להעלות את התחושות והחוויות שלו מהמסע! 🙂
משהו קטן, את אלבומי התמונות אשתף אצלי בפרופיל בפייסבוק – Dor Vardy.
הפרופיל הוא ציבורי ופתוח לכולם. מוזמנים לעיין!
בפעם האחרונה, תודה לכם שקראתם את היומן!
-דור ורדי-