אני איני מרגיש אותו דבר כמו חברי למשלחת למה איני יכול לבכות בטקסים ולהיות עצוב בנסיעה חזרה.
אני חוזר לאוטובוס ואז השמחה והצחוקים חוזרים בעוד שכולם מנסים לעכל בשקט את מה שהם הרגישו ואני היחיד שלא מרגיש כלום.
המקומות היחידים שהרגשתי בהם משהו היו בבירקנאו היום בזמן שהקראתי את השם של הילד בן העשר שנרצח שם, במקום שהיה כמעט פסטורלי ואם לא היה קורה שם מה שקרה אז הייתי בא עם המשפחה לטייל, וביער לופוחובה בזמן הטקס כשהקראתי את נזכור.
אולי אני לא מרגיש משהו בגלל שמשפחתי אינה נספתה בשואה ואולי כי אני מדחיק את הרגשות האלו. אך כשאני מגיע לאוטובוס אני שומע מסיקה עצובה כדי לכפות על עצמי את העצב כשלכולם יש מבלי להתאמץ. אז אני מוריד את הכובע בפני אלו שבוכים בחופשיות בטקסים כי הם יכולים להרגיש את העצב הזה. ואני שואל את עצמי למה אני לא יכול להרגיש את העצב הזה ולמה אני לא כמו כולם.
לניר אביאני