"כשתמות משהו ממך בי ימות איתך"

בתוך המחנה התחושה ששולטת היא תחושת הכאב והכעס. כאב עז על אחינו שניספו. כעס לא יתואר על האויב הנאצי שהשמיד וניצל את היהודים עד כדי ניצול שערותיהם לרקימת בדים ושמצא בידור בסבלם

"כי כולנו רקמה אנושית אח חיה"

בדרך החוצה התמלאתי תחושת גאווה. הרגשתי איך העם כולו עומד מאחורי. הרגשתי איך אנחנו נוקמים הנאצים בכך שאנחנו נושמים. בכך שהיהודים עוד עלי אדמות. ראיתי ביופיו של המקום כנקמה. מקום שהפך ע"י הנאצים למקום רע ואכזר הפך חזרה על ידינו למקום יפה בו הדשא מתנופף ברוח והפרחים פורחים. יופי זה סימל בשבילי מסר לנאצים- כל שתבנו אנו נפרק. בדרכנו הרגשתי איך נשמות הנאצים מסתכלות עלינו דרך חלונות המגורים, כלואות, כמו אסירי המחנה, ואנו הולכים בגאווה החוצה עטופים בדגל ובעם ישראל, בראש מורם. כשהגענו לשער היציאה חייכתי, חייכתי כי עשיתי מעשה שאסירי בירקנאו יכלו רק לחלום לעשותו. יצאתי דרך השער הראשי בראש מורם, בדרך הביתה, לארץ ישראל, ארץ הקודש.

תומר בוז'ו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *