סיכום המסע שלי- לאנה חרשוק.
עברתי התלבטויות רבות טרם יציאתי למסע, בסופו של תהליך, בעזרתם ועידודם של יגאל ומשה
( ועל כך כעת אני מודה להם), החלטתי לצאת למסע כמורה מלווה, כאמא וכאדם.
שמעתי רבות על המסע לפולין: מתלמידים, ממורים ומבעלי שיצא למסע במסגרת "עדים במדים" של קציני משטרת ישראל. שום דבר לא באמת מכין אותך לרכבת ההרים המטלטלת הן נפשית והן פיזית. במסע של בית ספרנו, הייתי על תקן "הלא יהודייה ", תלמיד מקסים אחד אמר לי שהוא גאה בי על החלטתי לצאת ולא לוקח זאת כמובן מאליו, תלמיד שובה לב אחר הסתקרן לשמוע ממני כמה פעמים במהלך המסע מה התחושות שלי, האם המסע משנה משהו בתפיסת העולם שלי, ותלמידה מתוקה אחרת אמרה לי " לאנה, איזה מדהים שאת כאן איתנו". לכולם אמרתי את אותו המשפט:
" באתי כאדם לחוות ולהיות עדה לזוועות בלתי נתפסות שאדם עשה לאדם אחר בגלל היותו 'שונה' עובדת היותי צ'רקסית לא מונעת ממני להרגיש הזדהות עם סבל וכאב של עם בכלל ואדם בפרט ".
המסע בהחלט היה קשה: נסיעות ארוכות, הליכות מרובות, עמידה בלו"ז לחוץ ומלחיץ, אתרים הגורמים לפרץ רגשות ובכי, הפעלת דמיון וכמיהה לויזואליות, חיפוש הידוע ככשלון מראש אחר כבוד האדם וצלם אנוש, קושי רב בנסיון לשלב את הנוף המדהים והירוק של פולין בעבר האפור\שחור, קושי בהבנה ובעמידה מול מכונה משומנת ומפלצתית שמטרתה הכחדת עם, והמספרים…אוי המספרים שנזרקים לאוויר בכזאת מהירות… "מיליון וחצי…חצי מיליון..600 אלף… לא נתפס..
עם כל זאת, וזה כל היופי בנוער שלנו ובכלל באדם, הצלחנו למצוא רגעים רבים במסע של גיבוש, אחווה, אכפתיות ותמיכה הדדית. בשיחת הסיכום הקבוצתית האחרונה שערכנו, משה ביקש מכל אחד שיאמר איזו "אבן" הוא לוקח איתו מהמסע, ישבנו במעגל והתלמידים שיתפו בתובנות המדהימות שלהם מהמסע. אישית, אני לוקחת איתי שלוש אבנים משמעותיות:
1. אבן התקווה והגאווה- הייתי מביטה מהצד בכל התלמידים בכל אתר שהיינו, בכל טקס שערכנו והייתי גאה בנוער שעומד שם זקוף קומה, זוכר את מה שהיה, כואב על העבר אך מביט קדימה לעתיד טוב יותר.
2. אבן הכבוד- כבוד לאורי המדריך המדהים והמסור שעומד מול נוער נמרץ ואנרגטי ומצליח לשבות את ליבם ולהעביר להם תכנים היסטוריים וחינוכיים. כבוד אדיר גם למשה- מנהל המשלחת השקול, המחושב והשלו, שהגדיר מראש את מטרת המסע- החזרת התלמידים בריאים ושלמים למשפחותיהם ובמקביל עטף את התלמידים בחום מחנך המיוחד רק לו.
3. אבן הקבלה והאהבה- יצאתי למסע גם כאמא, כיוון שבתי היתה בקבוצת הדרכה אחרת, מצאתי את עצמי משמשת אם ואחות לתלמידים ותלמידות בקלות ובטבעיות. כ"כ קל לאהוב את הנוער שלנו, התלמידים כ"כ מחבקים, אוהבים ודואגים שבעיני זאת מתנה אדירה. אומרים שמסעות קשים, או רגעים קשים מוציאים את הטבע האמיתי של האדם, המסע גיבש את התלמידים, הוציא מהם המון אהבה, חום ואכפתיות הדדית ועל כך אני גאה בהם!
לסיום, בגלל לחץ הזמן, השעות והלו"ז הצפוף עד מאוד, נמנע מצוות "כתבי השטח" לסיים את כתיבת יומן המסע כמו שצריך. בטוחה כי בימים הקרובים תעלנה תמונות מסע נוספות וסגירה מכובדת למסע. תודה לצוות הכתבים שלי שהתכנסו מדי לילה (וזה היה קשה) לכתיבה מסכמת.
לכבוד היה לי לקחת חלק במסע כה מיוחד, מודה ליגאל, למשה, לאורי ולטליה האחות הקולית. תודה ליעקב, יהודה ואלישבע המדריכים. תודה לתלמידים המקסימים, האוהבים והמחבקים, ואחרונה חביבה ומיוחדת, תודה לשרון האחת והיחידה, שותפתי לחדר ולשיחות הנפש.
סוגרת מסע פולין תשע"ז – לאנה חרשוק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *