יוצאים מסאסא בדרכנו לנמה"ת בן גוריון. עייפים, מאד עייפים. עולים על המטוס והמחשבות שמתרוצצות בראש הן: עד כמה אני אהנה?, איך יהיה האוכל? וכמה זמן יקח עד שהחברה מהמשלחת השנייה יתחשבו קצת ויורידו טונים?. מגיעיה לוורשה לבית הקברות, יש תחושה של עייפות באוויר, אני לא באמת מרוכז, עד לרגע הזה, לרגע שבו אני עומד מעל קבר אחים שמונה 150 אלף יהודים, מכוסים באלפי עלי שלכת כתומים וריח של סתיו. מנסה לתפוס את הכמות הזו, ללא הצלחה. אני מסתכל ואני מנסה להתרגש, מנסה להראות קצת כבוד או רחמים אך משהו בי לא פורץ, ואני טיפה מודאג, אני חושב מה אם אני הייתי שם למטה? מה הייתי רוצה שיחשבו כשיסתכלו עלי ועל 150 אלף מאחי. אני פתאום מבין, שהתחושה הזו שאתה לא מצליח להתרגש נובעת מכך שהכמות והסבל הם פשוט לא נתפסים!
יובל חמו.