מיידנק

המחנה: שטח ענק של דשא,עורבים, מצבה ענקית,קבוצות של משלחות ,משרפה, גדר לכל אורך המחנה,תאי גזים ובקצה של המחנה ערמת אפר וחלקה עצמות הניראת קטנה מרחוק.

בדמיון: צעקות, נשים ,ילדים,אבות, מספרים, גופות , עשן,משפחות, חיילים נאצים צועקים לכל עבר ,הפרדה בין אם לביתה.

יורדים מהאוטובוס  עוברים משמאל את המצבה הגדולה של מיידנק  וממשיכים ..

קל לדמיין אך קשה לעכל:

לדמיין את האת הצטופפות של האנשים בתוך חדרון קטן…

לגעת בקירות ולשמוע את הצעקות עזרה דרך הקיר…

לקלוט כי הם לא הצליחו לצאת מהחדרון הזה בחיים ואילו אנחנו עוברים את כולו ויוצאים בחיים ..

להגיע לחדרון בנעליים ולהגעת בנעל הקרוע של הילד הקטן ולחוש צמרמורת איומה..

להמשיך בדרך ןלהיכנס לצריף מספר 14 ולראות את השריטות שעל המיטות ..

לראות את העורבים המסמלים מוות המזכירים חיילי SS בדשא הירוק והזוהר מחוץ לצריף..

להיכנס למשרפה ולהריח את הריח החונק ..  ולגעת בקירות השחורים ..

לעלות על המדרגות המובילות לכיוון ערמת האפר ולא לדעת למה לצפות לראות..

לחפש את העצמות בתוך האפר ולבכות..

לבחון את עומק הבורות שליד הר האפר..

להדליק נר  ועוד נר ,להניח צר ועוד צר.,משלחת ועוד משלחת מגיעה למקום הזה ועושה טקס זיכרון..

אבל השאלה ..היא.. למה? ..גם אני הייתי בדיוק כמוך..,בן אדם עם אישה וילדים.. *חיים*.

 

קים גבע

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *