צועדים על דרך מתים,עטופים בדגלים..גאים להיות פה,על אדמה שבה היה כל הרוע הקיים,סבל מתמשך,שבה בני עמנו צעדו. מידאניק,מחנה מחניק בו נרצחו,נשבו, התענו,ונוצלו אלפי יהודים ופולנים.
נכנסנו לתאי הגזים,מבולבלים ,חסרי הבנה, מתבוננים בקירות המלאים עובש וגז, כאן,כאן הושמדו אלפי יהודים,בני עמי, הלכו כאן כצאן לטבח,בלי יותר מידי הסברים התחלתי לדמיין גברים,נשים וילדים כאחד,מוכנסים לתא הגזים,חסרי אונים, בידיעה שכאן זה נגמר,מרגישה כבר את הדמעות מתחילות לרדת ועוצרת את עצמי. לאחר מכן נכנסנו לחדר מלא בנעליים בלויות הסגורות בתוך מכלי ברזל, בניהן היו גם נעליים של תינוקות!!! הדמעות חנקו אותי, חייכתי כרגיל והמשכתי להקשיב ולדבר בדרך אל הר האפר. כאשר הגעתי לשם התנפץ לי הכל בפנים,נקודת התפיסה שלי כלפי העולם הזה בעיקר,שם היה הר ענק עם אפר של בני אדם,בניהם עצמות של בני אדם שלא הספיקו להישרף,הדמעות כבר ירדו,רציתי לצרוח,רציתי לבכות בקול,אך פחדתי שישמעו אותי,לאחר טקס שהתקיים ליד ההר,אף עין לא נשארה יבשה לצלילי השיר אם יש גן עדן של אייל גולן,נגמרו המילים, אין צורך להוסיף,ראינו הכל,השואה מבחינתי כבר לא עוד יום שמציינים בשנה.

ירדן שאקיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *