החוויות שלי מהיום השני של המסע – דור ורדי:

 

את היום השני של המסע התחלנו בהשכמה ב6:15, וב7:00 ירדנו לאכול ארוחת בוקר.

יצאנו ב8:30 אל העיירה לובלין. בעיירה זו ראינו את החלקה הקטנה שבזמן השואה הוקצתה כגטו יהודי ל80,000 אנשים. השווינו את המקום לתמונה שצולמה שם בעבר, והבנו שחוץ ממשמעות המקום והחנויות שבו, המקום נשאר אותו הדבר.

נסענו במשך 15 דקות לנקודתנו הבאה – מחנה המוות "מיידנק". בתחילה דיברנו על האוכלוסייה והצפיפות, ועל כך שבשטח של 2 קילומטרים רבועים, נכנסו במקסימום 150,000 אסירים שהוצאו להורג בהמשך ע"י גזים, משרפות, יריות ועוד. בסך הכל נהרגו במיידנק כ1.5 מיליון אנשים.

תחילה, עברנו דרך מקלחות רגילות לאסירים שיכולים לעבוד. בצד השני של בקתה זו היו מקלחות גזים, לאלו שלא עברו את הסלקציה. היו גם מחסני גזים בתוך צריף זה. חדרי הגזים היו צפופים וחנוקים. היה נורא קשה לראות את זה, וכבר שם היו כמה ילדים שבכו.

לאחר מכן, ראינו מחסנים של מזון, בגדים (רק מבחוץ, מבפנים לא היה כלום) וגם של…נעליים. ה-נעליים. אלפי נעליים בתוך מיכלים ששרדו עד היום. אך מיכלים אלו היוו רק חלק קטנטן מתוך כל הנעליים שהיו במיידנק. המראה הזה היה הכי עוצמתי בעיניי, הוא היה מפחיד, קשה וכואב מאוד.

ראינו גם את המגורים של היהודים בבקתות:

כל מרחק מסוים עמדה בקתה של שומר שהיה שומר שאף אחד לא יברח מן המחנה, אך היו כמה בודדים שהצליחו לברוח.

הגענו למשרפות ולהר האפר. המראות היו מזעזעים. ערכנו שם טקס משותף של סאסא ומעלות, ולאחר מכן שרנו את התקווה.

קישור לשיר: "איכה" של שולי רנד, בביצוע של מיה בר, נדב וסרמן, תומר וסרמן וליווי גיטרה של איתמר פיינה: https://sendvid.com/hy226w73#

כאשר סיימנו להדליק נרות בהר האפר, ירדנו בחזרה לאוטובוסים ונסענו במשך יותר מ3 וחצי שעות למלון בוורשה.

הורדנו את המזוודות והתארגנו לקראת ארוחת שישי, ואז נסענו למסעדה ביחד. אכלנו ארוחת שישי של סאסא ומעלות ביחד, ואז חזרנו למלון. השעה עכשיו 2 בלילה ורק עכשיו התפניתי לכתוב את זה. היום היה טעון רגשית, מרגש, נוגע ומחריד באותו הזמן. סיימתי לכתוב ב3 וצריך להתעורר ב7 וחצי 🙁

לילה טוב!

 

החוויות שלי מהיום השני של המסע – רז שאקיר:

בוקר טוב לובלין. תחנה ראשונה – עצרנו ב"כיכר המרובעת", המשכנו בהליכה במדרחוב בלובלין, ובו שמענו על סיפור אלפי הפולנים שגורשו ביידי הנאצים.

תחנה שנייה – המשמעותית ביותר! מחנה "מיידנק" שהיה מחנה עבודה, ריכוז, שבויים, ולבסוף שימש כמחנה השמדה. הכניסה למחנה הייתה מלווה בהלם ראשוני מהגודל. המרחבים העצומים, הנוף הירוק, שהיו ניגוד מוחלט למה שהתרחש במקום. עברנו בין הצריפים, בתי המגורים, המשרפות ותאי הגזים. שמענו על סיפור מזעזע על אשת מפקד מחנה מספר 3, שתחביבה היה איסוף עור אדם לצורך כיסוי מנורות, ייבוש גולגולות כדי שישמשו לה להחזיק דפים, ועוד.

רגע מרגש נוסף, כשאורי השמיע לנו את שירו של יהודה פוליקר "לאן את נוסעת", שיר שכתב יעקב גלעד, בנה של ניצולת השואה אלינה בירנבוים.

המשכנו לטקס מרגש שלנו ושל אורט מעלות, בו קראנו כתבי שירה ועדויות. לבסוף עלינו להר האפר, שם הנחתי זר, הדלקתי נר ועמדנו לצד משה שאמר קדיש.

יום בהחלט מרגש וכבד עבור כולנו.

סיימנו את היום בקבלת שבת חגיגית במסעדה, וקינחנו בהליכה ברחובות וורשה. יום חשוב, מרגש, שבהחלט לא אשכח לעולם.

עייף…לילה טוב, וורשה!

 

ההרגשות שלי ממחנה מיידנק – טלאי כרמי אביאני.

הסתכלתי עליו דרך חלון האוטובוס, מיידנק, לא ידעתי מה לחשוב. היה לי קשה להבין לתוך מה אני נכנס. לא הבנתי איך מקום כזה יכול לגרום למישהו להרגיש. ברגע שהורדתי את רגלי מהאוטובוס ישר תפס אותי צמרמורת חזקה והבנתי שזה הולך להיות קשה. התקדמנו לכיוון האנדרטה בכניסה למחנה ושם נעצרנו וניסינו להבין מה כתוב על המצבה. אני חשבתי על זה שכתוב שם אדם בגלל שבעולם קיימים הרבה סוגים של בני אדם, חלקם חזקים יותר חלקם חלשים יותר, חלקם שחורים חלקם לבנים, חלקם יהודים חלקם נוצרים וחלקם מוסלמים. אבל הכי משמעותי בשבילי הוא כיצד בני האדם מקבלים את האחר, למרות השוני. לכן חשבתי על שכתוב שם אדם. אביבה המדריכה ביקשה מאיתנו לעמוד מתחת האנדרטה ובקשה שנעצום את עיניינו וננסה להרגיש מה זה עושה לנו. בי עברה צמרמורת שרק הלכה והתחזקה. לאחר מכן רק רציתי פתחתי את עיניי וראיתי את מיידנק, המקום שבו נרצחו מאות אלפי אנשים, בדיוק כמוני. חלקם אפילו ילדים. ברגע זה התחלתי לרעוד והשתתקתי. לא יכלתי לדבר. האינסטינגט שלי היה להוריד את הראש אבל כמה שרק ניסיתי לא הצלחתי להרים אותו. לא יכלתי להסתכל על המקום. זה עשה לי רע.

משם התחלנו להתקדם לעבר הכניסה של המחנה. התחלתי לפחד. לחשוב שבתוך המקום הזה נרצחו כל כך הרבה אנשים. אי אפשר לתאר את מה שהרגשתי. הייתי מבולבל. אביבה התחילה לספר על הלנה בירנבויים. ילדה אשר כתבה על מה שעברה בשואה. הלנה הגיעה גם לשם, למיידנק. פה כבר הרגשתי צריבה בגרון. היה לי קשה לנשום. איך ילדה יכולה להיות המקום כזה? מקום שנרצחו בו כל כך הרבה אנשים? ולמה? כי הם קצת שונים?

נכנסנו למחנה, ואביבה המשיכה לספר על הלנה. לא הייתי מסוגל לשמוע. רק רציתי לברוח. הלכתי הצידה ופשוט בכיתי. רציתי ללכת משם ולא לחזור לעולם. למקום הנורא הזה. ניסיתי לעצור את הדמעות אבל ככל שנאבקתי בהן ככה הן רק המשיכו לצאת. רעדתי. פחדתי. בקושי הצלחתי לנשום. השתתקתי. עברו בי כל כך הרבה דברים שאני בכלל לא יכול להסביר.

משם המשכנו לעבר צריף ולא הסכמתי להכנס. לא הייתי מסוגל להכנס. בכיתי. פחדתי. רעדתי. אני לא רוצה לדעת מה היה בפנים. ישבתי בחוץ וחשבתי רק על דבר אחד, הלנה בירנבויים, לא יכלתי להוציא מהראש את המחשבה שילדה קטנה הייתה במקום כזה.

כאשר הקבוצה שלי יצאה מהצריף חזרתי אליהם. וכולם חיבקו אותי, הראו לי שאני לא לבד. הרגשתי חיבוק של כל אחד מהם והרגשתי חום. הרגשתי שאני חשוב להם, שבאמת אכפת להם ממני. זו תחושה כו חזקה שעזרה לי להבין שאין לי מה לפחד ושאני לא לבד. אני איתם.

המשכנו בתוך המחנה. הצמרמורת המשיכה. רציתי להתחבר למקום ולהרגיש אותו. לנסות להבין מה הלך שם, הורדתי את הסנדלים. ישר באו אלי ואמרו לי שזה לא מכבד את המקום, לכן הסברתי להם שזה לא ממקום של לא לכבד את המקום, להפך, זה כי אני רוצה להרגיש את המקום. לחוש אותו. להתחבר אליו. להוציא הכל החוצה. את כל הפחדתי שלי.

התקדמנו במחנה לעבר בניין בצורת כיפה. לא הבנתי מה זה המקום הזה. לפני שעלינו לשם פנינו לעבר צריף שלא הבנתי כמה הוא נורא עד שנכנסתי אליו. המשרפות. ראיתי היכן שרפו מאות אלפי גופות. זה בכלל לא נתפס. הייתי בהלם. לא הצלחתי לזוז. נתקעתי. הייתי משותק. רציתי לבכות ולשחרר הכל, אבל לא הייתי מסוגל. לא הייתי מסוגל לעשות כלום. מתוך כל ההלם הזה יצאו ועשינו טקס מחוץ לצריפים של  משרפות. היה מרגש מאוד. הקטעים. השירה. עצם זה שאנחנו בתוך מלנה השמדה כל דבר קטן הפך למשמעותי.

בסופו של דבר הלכנו לעבר הבניין בצורת הכיפה. עליתי למעלה ולקח לי זמן להבין מה היה שם. ברגע שהבנתי מה הולך התחלתי לרעוד. הייתי שוב מבולבל ומשותק. עמדתי מול הר של אפר. אפר של אנשים. אנשים שנשרפו רק בגלל שהיו שונים. כל כך הרבה שאלות עלו בראשי אבל השאלה הגדולה ביותר הייתה בקצרה מאוד, מה?. לא האמנתי שככה זה נראה. הייתי מבולבל. רציתי לחזור הביתה ולשכוח מהכל. לאט לאט באו עוד ילדים מהקבוצה ושוב עזרו לי לצאת מההלם וגרמו לי להרגיש שאני לא לבד. זה עשה לי טוב. הדלקתי נר לזכרם ופשוט הלכתי משם.

אחרי כל זה יצאנו מהמחנה. אני לא רוצה לחזור לשם לעולם. לא רוצה לדעת מה היה בצריף שלא הייתי מוכן להכנס אליו. אבל מה שכן, כל בן אדם חייב להיות שם. גם אם הוא לא בהכרח יהודי. כדי להבין כמה רע יכול להיות העולם. ולמה? בגלל שיש אנשים שונים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *