לתשומת לבכם, העלתי תמונות לפוסט "היום השלישי למסע". מוזמנים להסתכל 🙂

 

קודם כל, ולפני הכל, אני רוצה להודות לשאנה שפסו, על כל התמונות המדהימות שהיא מעבירה לי כל לילה, וגם לצלמים האחרים שבלעדיהם היומן מסע האינטרנטי לא היה נראה ככה!

בוקר טוב ז'שוב- את אירועי היום הרביעי אנו כותבים בבוקר היום החמישי לאחר הגעה מאוחרת למלון.. אז מה היה לנו אתמול ?

החוויות שלי מהיום וסיפור הדרך של היום – דור ורדי:

היום שלנו התחיל בהשכמה בשעה 7 בבוקר.
אכלנו ארוחת בוקר ויצאנו לדרך אחרי שיחה קבוצתית שבה סיפרנו מה היה הכי משמעותי עד עכשיו במסע בעינינו.
התחנה הראשונה שלנו הייתה בטיקוצ'ין.
ביקרנו בבית הכנסת הראשון שנבנה בעיירה זו מאבן, וזה הפך אותו לבית כנסת מבצרי. הוא נבנה במאה ה17, ומאוד הפליא אותנו שהוא עדיין עומד!
לאחר סיור קצר, נסענו נסיעה של חצי שעה ליער לופוחובה.
נכנסנו לשביל של היער, וראינו 3 תחומים מגודרים בתוך היער.
הלכנו בשקט ככל האפשר כדי לנסות לפתוח את הרגשות שלנו בצורה טובה יותר, והמדריכה סיפרה לנו בשקט, שבבורות אלו נורו 1,700 אנשים בסך הכל, בבורות ירי, ושעד רגעם האחרונים, הם לא ידעו בכלל שהם הולכים למות…
ילדים, נשים, גברים…כולם.
ראיתי שביקרו שם בעבר המון קבוצות ישראליות לפי הדגלים התלויים, נרות הנשמה, זרי הפרחים ועוד.
בהתחלה לא הרגשתי שום דבר מלבד קצת עצב.
לא עיכלתי את מה ששמעתי. 1,700 אנשים, בני אדם…יהודים! שנרצחו רק בגלל שהם יהודים.
1,700 התושבים של העיירה טיקוצ'ין, שביומיים נרצחו בטבח בבורות ירי.
לאחר כמה דקות, כמה מהילדים החלו לבכות. כולנו היינו לצד כולם.
ואז, זה היכה בי. התחלתי לדמוע קצת, וברגע ששמעתי את המדריכה שלנו, אלישבע, מספרת על אבא שהולך למות לצד בנו, והבן שלו יכול עדיין לשרוד, והאבא מנסה ברגעיו האחרונים לשכנע את בנו ללכת ולחיות, בכיתי. חברים באו ותמכו, והייתי שמח לפחות מבפנים שיש מי שיתמוך בי ברגעים הקשים שלי.
ערכנו טקס לאחר כמה דקות של התרשמות מהמקום הכל כך יפה ושקט הזה, שבו אירע טבח טרגי. היה במקום הזה שקט כל כך מופתי, ואפילו לא היו שם ציפורים. זה רק העצים את ההרגשה שאף אחד לא ירצה להיות במקום כל כך נורא כמו המקום הזה. אפילו לא בעלי חיים.
הכפר טיקוצ"ין טוהר מיהודים.
בטקס שערכנו, מיה בר שרה את השיר "פרח" של יהודה פוליקר, ואיתמר פיינה ניגן.
לאחר מכן, אריאל יקוטי שר א-קפלה, את השיר "כשהלב בוכה" של שרית חדד.
שניהם ריגשו אותי ועוד אחרים מאוד, ובכינו ביחד, במעגל אחד גדול, כמו שלא בכינו בשום נקודה עד עכשיו.
התעטפתי בדגל ישראל וחבשתי כיפה על ראשי. הרגשתי גאה כל כך להיות יהודי, על אף כל האסונות והסיפורים הטרגיים שחווינו, ושאנחנו עדיין חווים.
לאחר מכן, נסענו לאכול ארוחת צהריים בשטח, נסיעה קצרה.
אחרי שסיימנו, נזענו במשך חצי שעה לטרבלינקה. המקום שם היה ירוק ושקט. אין שום זכר למבנים או לרצח.
היו שם אנדרטאות עם אבנים. כל אבן מייצגת, שימו לב: לא אדם יהודי אחד, אלא *קהילה* של יהודים!
היו שם כל כך הרבה אבנים שלא היה אפשר לספור אותן בכלל.
ערכנו גם שם טקס, כשעדן כהן ואבירם כהן שרו לנו את השיר "ארים ראשי", בליוויו של ג'ונתן מגזל בגיטרה.
גם שם היה מרגש.
לאחר מכן, נסענו נסיעה של: ***7 שעות***!!!!!! לכיוון אתר הלינה שלנו, קרקוב. בדרך עצרנו לארוחת ערב.

-דור ורדי-

החוויוה שלי – טלאי אביאני:

אתמול שאלתי את יגאל, מנהל בית הספר, אם נהיה בעוד מקומות שניתן לראות על המעשים הנוראים של הנאצים. הוא ענה שמיידנק הוא זה שנשמר בצורה הטובה ביותר. חשבתי לעצמי שאת החלק הקשה ביותר של המסע כבר עברנו, אך יגאל אמר לי לחכות ליער לופוחובה. למרות שלא רואים שם הרבה התחושה היא תחושה אחרת. לא הבנתי למה הוא התכוון. לא הבנתי כמה צמרמורות יער יכול לעשות לך.

לפני שנכנסנו ליער, אלישבע המדריכה, סיפרה לנו על איך שהגרמנים הורו על תושבי טיקוצ'ין לעזוב את ביתיהם מבלי שידעו לאן הם הולכים. הם נלקחו ליער. ביער הם נורו על ידי נאצים אל תוך בורות ירי. חלק מהאנשים אינם נהרגו מהירי, אך למרות זאת חיסו את הבור. לחשוב שחלק מהאנשים נקברו שם חיים. חלקם ליד משפחותיהם ואהוביהם.

נכנסנו אל היער. עצים גבוהים וצפופים שרק בצמרות העצים ישנם עלים וענפים. יער שקט בלי ציפורים. הלכנו בשביל. ראיתי איך ככל שמתקדמים יותר היער סוגר עליך. במהרה כולך מוקף בעצים. המשכנו ללכת עד שראינו שטח מגודר שמולו היו שלוש אנדרטאות. אלישבע עצרה אותנו והסבירה שבאזור המגודר היו בורות הירי. הסתובבתי סביב השטח המגודר והייתי בהלם. יכלתי לראות את הגופות שוכבות בתוך בורות בשטח המגודר. הרגשתי צמרמורת. ראיתי כיצד סוגרים את הבור כאשר ישנם אנשים בתוכם, חלקם חיים. חיפשתי את היציאה מהיער. אבל לא מצאתי. היער הגדול והמפחיד סגר עלי. הרגשתי כאילו אני עצמי בתוך הבור. כלוא. לא מסוגל לצאת. נחנקתי. עצמתי את העיניים, וכשפתחתי הסתכלתי שוב וראיתי את השטח המגודר. ראיתי את הבור מלא באדמה. הדלקתי נר יזכר לזכרם.

אלישבע אספה את כולם והקריאה לנו קטע. קטע על ילד שהלך עם אביו אל הבורות יחד עם עוד אנשים, יהודים. נורו למוות ונפלו לתוך הבור. הילד נפצע יחסית קל אך אביו נפצע ממש קשה וגסס. הילד קרא לאביו שיצא איתו מהבור אך האב אינו יכל. הוא נפצע קשה מידי. הילד התחנן אליו שיבוא איתו. האב עצר את הילד ואמר לו לברוח ושמהיום קוראים לו חיים, כי חיים הוא יצא מהבור וחיים הוא יחייה. הסיפור עשה לי צמרמורת. כיצד ילד יכול לראות את אביו נהרג? כיצד הילד משאיר את אביו בתוך הבור? הסתכלתי שוב על אחת האנדרטות שהיו מוצבות שם וראיתי שתי אבנים מונחות על האנדרטה. על האבנים היה כתוב: "לזכר אבינו" ו"לזכר אמנו". הסתכלתי על האבנים והשתתקתי. הסתכלתי על האבנים ונבהלתי. חשבתי על אלו שאיבדו את הוריהם בתוך הבור. חשבתי על ההורים שלי. התגעגעתי אליהם. אל כל האנשים שאני אוהב. רציתי את כולם לידי. לתת להם חיבוק ולראות שהכל בסדר.

התאספנו במעגל והתחלנו בטקס. התחילו להקריא קטעים מאוד מצמררים. היה משפט אחד שתפס אותי ממש. המשפט סיפר על זה שהאדמה המשיכה לזוז לאחר סגירת הבורות וקולות הנקברים עדין נשמעו. פחדתי. יכלתי לדמיין את הצעקות. התחלתי להזיע מפחד. לא האמנתי שאנשים מסוגלים לעשות ככה לאנשים אחרים. עד כמה בן אדם יכול להיות משוגע בנפשו ולעשות דבר כזה?

בהמשך הטקס נגנו שני שירים: פרח וכשהלב בוכה. ראיתי איך השירים נוגעים בחברי לשכבה. עם סוף השירים ישר חיבקתי את מיה ואריאל אשר שרו את השירים. אמרתי להם תודה. הרבה זמן לא שמעתי שיר שכל כך נגע בי ובעוד הרבה אנשים כמו שהם הצליחו לעשות.

הטקס נגמר והתחלתי לחבק את כל חברי לשכבה. הרגשתי קרוב. ברגע זה כבר לא יכלתי יותר להחזיק את הדמעות. חיבקתי את חברי ובכיתי ביחד איתם. הרגשתי את העצבות שיש בחיבוק הזה, הצער, הכאב, הפחד. אך עם זאת הרגשתי את האהבה שיש בחיבוק, את הקירבה, החום.

משם חזרנו דרך היער אל כיוון האוטובוס. הורדתי את הנעליים. הרגשתי את האדמה. הרגשתי את האנשים שהלכו לפני בשביל הזה. הרגשתי את אותם יהודים הולכים בכיוון הנגדי ואינם חוזרים. לא הצלחתי לעצור את הדמעות. לפני המסע אמרתי לעצמי שאני לא הולך להוריד את הראש. אני גאה במי שאני ובזה שאני יהודי. לכן ברגע שיצאתי מהיער אמרתי לעצמי שאני הולך בראש מורם. לכן לא משנה כמה שרציתי להוריד את הראש, הלכתי עם ראש מורם. אני יהודי. וכמו שאותו אדם יצא מהבור כך גם אני. "חיים יצאתי מהבור וחיים אחייה".

-טלאי אביאני-

החוויה שלי  – עדן זוהר:

היינו בעיירה טיקוצ׳ין ונסענו לעבר יער לופוחובה בו נמצאים בורות הירי. נסענו אל היער בשביל בין שדות פתוחים, בו הובלו היהודים אל היער במחשבה שהם הולכים למקום חדש ״לחיות״ בו.

הגענו.

ירדנו מהאוטובוס והתחלנו ללכת בשביל לתוך היער, לבורות. העצים הצטופפו מסביב והחלו לסגור עלינו, זזים קצת עם הרוח הקרה. הגענו לבורות. לא ידעתי מה אני הולכת לראות.

היו שם כמה אנדרטאות עליהם ערמות אבנים ופרחים. ואז ראיתי את את האזור שמגודר בגדר ירוקה. היו דגלים תלויים, והמון נרות. הבורות.

לפתע הרגשתי צמרמורת ענקית בגופי. הרגשתי אותה נכנסת מתחת לשכבות הבגדים שלי ועוטפת את כולי. זאת לא הייתה הרוח וגם לא הקור שבחוץ. זאת הייתה הרגשה חזקה. קרה.

היינו ממש בתוך היער. התקרבתי לגדר והתחלתי ללכת לאורכה. ראיתי פתקים עם שמות שונים, ראיתי פרפרי נייר תלויים, אבנים קטנות וגדולות, עם הקדשות וציורים, ראיתי בובה קטנה של דובי, ראיתי שלטים של משלחות שונות. ראיתי מילים לשירים.

הצמרמורת גברה בכל צעד וצעד שעשיתי לצד הגדר. נעצרתי במקום בו הגדר הייתה קצת פתוחה. עמדתי והסתכלתי על האדמה . לא היה הרבה בהשוואה לשאר היער- קצת קוצים ועשבים.

עמדתי והסתכלתי עליה, שוכבת בלא ניעה, שקטה.

פעם הובלו לכאן יהודים, כדי שיחפרו לעצמם קבר. שיחפרו את הבורות בהם הם הולכים למות. אנשים נורו אל הקבר, חלקם עוד בחיים , לצד אהוביהם המתים. האדמה שפעם נעה וזעה בלא מנוחה, משמיעה זעקות, שכבה עכשיו דוממת.

שקטה.

הרגשתי שמשהו תופס לי את הרגליים ומשתק אותן. זו הייתה אותה צמרמורת ממקודם, אבל הפעם יותר חזקה, יותר חודרת. זה היה הקור הסוחף הזה שנכנס לי בכל הגוף. המשכתי לעמוד. רציתי להיות לבד. לעמוד כאן בלי כולם ולהשאר רק אני והבור. אני מול הנשמות שמתחת לאדמה עליה אני עומדת. חשבתי על האנשים האלה, זה לא הגיע להם. זה לא מגיע להם. האנשים שהובלו אל המקום הזה עם תקווה והמשכיות. שסחבו איתם חפצים ומשפחה בתקווה לעבור למקום אחר וחדש. שאולי יהיה יותר טוב.

רציתי שידעו מה קרה מאז בזכותם. שידעו כמה אנשים היום באים לאותו מקום בו הם איבדו בעצם את חייהם שלהם, אבל העניקו מליוני חיים חדשים לנו. שידעו שאנחנו זוכרים אותם. שיותר טוב.

ניסיתי להגיד להם. הרוח השיבה לי חזרה והדממה הפכה לרישרוש קטן של העצים. הסתכלתי עליהם. הם היו כאן כשזה קרה. הם ראו הכל. העצים עדיין כאן במשך כל השנים האלה, צופים מלמעלה על הזמן שעובר, איתם גם אחינו בתוך האדמה. כולם יחד חולקים אדמה משותפת. אולי גם הם רואים אותנו מלמעלה, מצמרות העצים, צומחים יחד. ולא שוכחים. העצים יודעים וגם אנחנו- שעם ישראל עוד חיי וקיים.

ערכנו טקס קצר, כולם מאוד התרגשו. לאחר מכן חזרנו לעמוד מסביב לבורות. חלק בכו, יושבים בצד או מתחבקים יחד, חלק הדליקו נרות, חלק החזיקו את הגדר. אבל כולנו עמדנו שם בשקט, ביחד. הזמן עבר ואנחנו המשכנו לעמוד.

הקור לא הפסיק לזרום אליי. הוא היה חזק יותר מרוח קרה או מים קפואים. הוא נכנס עמוק בעצמות ונשאר איתי. זה היה קור של כאב. של זוועות. קור של נשמות וחיים שנלקחו באי צדק. קור המתים. לא פחדתי מהקור. רציתי להרגיש אותו. להרגיש מה היה כאן. מה שהעצים ראו. להרגיש את הגיבורים שקבורים שם ממש ליד רגלינו. גם השמש לא חיממה אותי, וגם חבריי לא הצליחו להשכיח אותו. שום חיבוק או יד חמה לא יעבירו את ההרגשה שיש במקום הזה- והקור שם ישאר לעד, כי אחינו קבורים שם. כי אסור לשכוח.

הלכנו אל היציאה מהיער, יחד. אני והאנשים הקרובים אלי, האנשים שלמדתי להכיר במסע, המדריכים, המורים ואחותי ששמחתי מכל שהיא שם איתי. כולנו מגיעים למקום הזה, רואים אותם מראות ושומעים אותם סיפורים. כל אחד הוא שונה, אבל כולנו מאוד דומים. כולנו בני אנוש, כולנו אחים. שמחתי שאני שם עם כולם. כבר לא רציתי להיות לבד. שמחתי שיש לי את הזכות להיות עם האנשים האלה שאיתי במסע, ואת הזכות שיש לי הורים וחברים אהובים גם בבית.

את ההרגשה הזאת אי אפשר להסביר- צריך להיכנס ליער, לראות את הבורות, להרגיש. קשה לתאר את ההרגשה במילים לאדם שלא היה שם.

עלינו כולנו לאוטובוסים. התלמידים, הצוות, הנהג, אני, הקור, נשמותיהם של מליון וחצי היהודים שנקברו, מתים וחיים בבורות, ושל כל 6 מליון היהודים הגיבורים שנספו בשואה. והם יישארו איתנו לתמיד, בלב ובזיכרון.

-עדן זוהר-

החוויה שלי – לירז תורג'מן:

קשה לעצור את הדמעות. קשה לשמוע על איך הנאצים חפרו בורות, ומיד אחר כך ירו בגופם של היהודים כאילו אינם בני אדם.

בנוסף לקושי לחבק את החברים שבוכים ולנסות לתמוך ולעזור, כיצד ניתן לעכל דבר נוראי שכזה?

איך אפשר לירות במישהו שהוא בסך הכל יהודי ולא עשה לך כלום? איך אפשר להיות אדם נוראי שכזה???

-לירז תורג'מן-

החוויה שלי – שיר צורי שוסטר:

יער לופוחובה-בורות הירי

לא ניתן לתאר את ההרגשה שהרגשתי כשנכנסנו ליער תחושת צמרמורת עברה בי ולא הפסיקה

המחשבה של ללכת בדיוק באותה הדרך שאז הלכו בני עמי צמררה אותי גרמה לי להרגיש פחד !

ביער לא היה ציוץ ציפורים היה שקט מחריש אוזניים התחילו לעלות לי דמעות ,מחשבות אל איך הם הרגישו .בטח תחושת אי וודעות נוראה .

הגענו לתוך היער נעצרנו ליד אנדרטאות לזכר המתים בהתחלה אפילו לא הבנתי שאנחנו עומדים אל מול הבורות זה לא נראה לי אפילו קרוב למה שדמיינתי הכל ירוק ושלו רק בכוח הדמיון אפשר לראוץ מה היה שם . משפחות שלמות נהרגות נורות ונזרקות לבור. ילדים רואים איך הוריהם נרצחים .מזעזע לא ניתן להבנה איך בני אדם יכלו להסתכל לאנשים בעיניים ולרצוח אותם שנייה אחרי !איזה בן אדם מסוגל להרוג ילדים ? ילדים קטנים תמימים שלא הספיקו לחוות את החיים !

הסתובבנו סביב גדר הבורות היו מלא נרות נשמה שעל רובם היו שמות אנשים שנרצחו בבורות כל כך הרבה פתקים כל כך הרבה שמות ,זה לא נתפס חשבתי לעצמי ,זה לא הגיוני שאנשים נורמלים עשו את זה .המשכתי להסתובב הופיעו שמות של משפחות שני הורים וילדיהם . ילדים לא צריכים להחשף לאלימות הזאת לגזענות הזאת!

אלישבע המשיכה והקריאה סיפור על ילד שנזרק בעודו בחיים לבור כשאביו אחז בו ,מרוב השקט שהיה בבור מרוב האנשים המתים הילד חשב שגם הוא מת אך האב בעודו גוסס אמר לו לצאת מהבור ולחיות את החיים ברגע הזה  הדמעות יצאו לא יכולתי להמשיך לשמוע  איזה חיים הוא יחייה? חיים של בדידות פחד ורדיפות למה ילד צריך להגן על עצמו לדאוג לעצמו .ועוד יותר עלתה לי המחשבה איך היה לילד לראות את הוריו מתים ובכל זאת לצאת .. מה אני הייתי עושה במקומו ?

המשכנו לטקס טקס מרגש חשבתי שאני יוכל להקריא את הטקסט שלי אך לא הצלחתי הרגשתי חנוקה ניסיתי לעצור את הדמעות ולא הצלחתי נתתי להן לצאת . חשבתי לעצמי הלוואי ויכולתי לשנות את מה שקרה לחזור אחורה בזמן ולעצור את מעשי הזוועה האלה . פשוט לא יאמן שבני אדם יכולים להיות כל כך אכזרים . לא נתפס!

-שיר צורי שוסטר-

עריכה:

תמונות:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *